אין כמו משמרת צהריים של קיץ כדי לפתוח את השבוע. אומנם מדובר ביום ראשון של השבוע, אבל שביזות יום א' גם ככה אף פעם לא הייתה לנו מאחורי הבאר..
ככה זה כשאתה חי ממשמרת למשמרת והולך לישון כל יום בחמש בבוקר עם כבד שצועק הצילו. אתה בקושי זוכר איזה יום היום, והכיף שלנו בתור צוות השחקנים של חיי הלילה, זה להתעורר בשתיים בצהריים לתוך יום עבודה של מאות אלפי אנשים ולצעוד אפוף כולך ב"סלאו מוושן" בתוך ההמולה התל אביבית תוך שאתה מברך שאתה לא חלק מהמרוץ המטורף אחרי ה-WINDOWS.
הפתיחה הייתה די רגילה. אחרי שהספקתי להכניס את כל השתייה למחסן, לפתוח קופה, ולסדר ביחד עם איילה את כל השולחנות והכיסאות בחוץ, התפנתי לכל ההכנות הרגילות למשמרת בתוך הבאר.
אצלנו יודעים ששעת הפתיחה מתקרבת כשאתה שומע את התוצאות של הבחירות בגלגל"צ, וכששלושת השירים נגמרים אתה יודע כי הגיע הזמן לבחור PLAYLIST מתאים למצב רוח. אחרי התייעצויות ארוכות שנמשכו כשתי דקות, החלטנו איילה ואני על המיקס השקט, כי לא הראש שלי ולא הראש שלה היו מוכנים עדיין לקבל דפיקות מיותרות בשעת בוקר שכזו ( בוקר זה כיידוע עניין יחסי ).
בעוד אנחנו עסוקים בהמשך ההכנות, ראינו בזווית העין גבר ואישה נכנסים לבאר, או כמו שאנחנו קוראים להם בצוות: משביתי השמחה הראשונים של היום. הם היו בערך בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, וכל אחד מהם פנה לשבת בקצה אחר של הפאב. בגלל שהם התיישבו באזור של המלצרים, קראתי לאיילה רק כדי לוודא שהיא ניגשת אליהם ואחרי שלוש דקות וסיבוב בין שניהם, היא חזרה עם הזמנה לכל אחד מהם: הגבר הזמין BLACK LABLE והאישה ג'ין אנד טוניק. אין ספק שמדובר באנשים שיודעים לשתות. גם לי וגם לאיילה זה עדיין נראה קצת מוזר, והיא הראשונה ששאלה – "תגיד הם לא נכנסו ביחד?", אמרתי לה שהיא הוציאה לי את המילים מהפה וכנראה שסתם לא שמנו לב. המשכנו כל אחד בענייני הפתיחה מי בניקיונות ומי בחיתוך לימונים, ואחרי עשר דקות ניגש אלי הגבר ושאל "מה הוויסקי הכי טוב שיש לכם כאן?". שאלה כזו לברמן זה חצי זיון כשאין בחורות ברדיוס של עשרים מטר מסביבו, ובחצי חיוך של הלוואי וכל הלקוחות היו כמוך, הפנתי אותו מייד לוויסקי הכי מיוחד שלנו שמיובא בייבוא אישי מאירלנד. "אז תביא לי שניים" הוא אמר והמשיך: "ותגיד למלצרית החמודה שתביא את הכוס השנייה לגברת שיושבת בשולחן הרחוק". "אין בעיה" אמרתי לו עם אותו חצי חיוך, והעברתי לאיילה את המסר הרומנטי. עכשיו החצי השני של החיוך עבר לאיילה והיא כולה ניגשה מרוצה אל הגברת הרחוקה. קצת פלפל רומנטי לא יזיק לנו למשמרת, אפילו כשמדובר במשביתי השמחה שבגללם אי אפשר לעשן או לאכול. השניים עשו בינהם לחיים, והגברת סימנה תודה בעיניים לגבר המרוחק. כעבור עשר דקות, היה תורה של הגברת לסמן שהיא מחפשת מלצרית, וכשאיילה חזרה עם הזמנה של עוד שני מנות וויסקי איכותי, הקופה כבר עשתה צלצול שהיא מרוצה מהסכום המכובד שהפלרטטנים הנחמדים שילשלו למגרה שלה בשעה כזו מוקדמת של היום, ועכשיו המהלך הבא היה כבר מתבקש. אחרי מבט נוסף של לחיים בינהם בשילוב המבטים המרוצים שלנו, סימן לה הגבר שתבוא לשבת לידו  וסוף סוף הם ישבו ביחד.
לאט לאט החלו עוד ועוד אנשים להיכנס לפאב. משה הקבוע של יום ראשון הגיע בדיוק בחמש וחצי מסריח כולו מהרכיבה על האופניים, כמה סטודנטים נכנסו כדי לנצל כל פיסה של HAPPY HOUR שיכלו, ואפילו נתן, נגן הכינור מהלהקה הקבועה שלנו, הגיע לבירה חפוזה של לפני הופעה במקום אחר. אבל לזוג האוהבים זה לא הפריע להיות עסוקים בעצמם כאילו אין מחר. אני ואיילה כבר היינו עסוקים בלקוחות שהגיעו, אבל מדי פעם היינו חייבים ללוות את התקדמות העניינים, וזה כלל את הנשיקה הראשונה שבאה מייד אחרי סיבוב השתייה השלישי, היד הראשונה שהונחה בעדינות על הירך, והיציאה המשותפת מהפאב אחרי חירמונים לרוב.
כעבור חמש דקות, נכנסה שוב האישה לכיוון השירותים, והגבר נכנס כדי להזמין שני בקבוקי מים מינרלים. הפעם ידעתי שזו ההזדמנות שלי לברר את פשר העניין, ובדרך עקיפה אמרתי "תשמע, הרבה הכרויות כבר נוצרו במקום הזה, אבל מקרה כמו שלכם אף פעם עוד לא ראיתי כאן". הגבר חייך בסיפוק וענה "זה בסדר אל תהיה מופתע, היום זה היום נישואין ה-25 שלנו, והחלטנו שאנחנו רוצים לשחזר את הפעם הראשונה שנפגשנו, הכל קרה אז בדיוק כמו היום רק שאז הוויסקי היה הרבה יתר זול...".